בולמיה וכיצד נפרדתי ממנה באופן סופי
שלום שמי ע. אני בת 35 עוסקת בתחום האוכל כ 6 שנים. אני פונה אליכם לספר לכם מעט על הסיפור שלי...שאולי ייתן השראה לכל מי שמתקשה ונקלע למבוי סתום עם עצמו... בגיל הנעורים בסביבות גיל 14, ובמשך כ 6 שנים מחיי אכלתי כמויות היסטריות של אוכל והקאתי... כ 4 פעמים ביום... מה שנקרא בפי המומחים 'בולמיה'. בהיותי בת 14 ראיתי סרט בטלוויזיה על נערה אנורקסית, והחלטתי שגם לי ההקאות יכולות 'לעזור' בפתרון ההתנגשות בין האינטרסים... מצד אחד תיאבון ותאווה חזקים מצד שני הצורך למצוא חן ולעמוד בציפיות החברה והציפיות שלי למה זה להיות 'מושלמת' ומצד שלישי חוסר היכולת שלי למצוא את הדרך היפה גם ליהנות מאוכל וגם לאהוב את עצמי... בסרט היה לנערה מטפל מקסים, חם וחכם שממש הבין אותה... ועזר לה וכל מה שרציתי זה שגם אני אכיר אדם כזה שיעזור לי עם כל המצוקות והשאלות שיש לי על החיים... ועל עצמי בעצם. מה שהתחיל כסוג של משחק והתגרות בעצמי, בהורים ובסביבה בצחוק... הפך להיות סיוט שהכתיב ושלט בחיי במשך כ 6 שנים ארוכות... בהתחלה כולם ניסו לעזור... ההורים שלחו לפסיכולוגים, החבר ניסה בשיחות.... היועצת, המורה... אז לא היו מטפלים ספציפיים בתחום או שלא ידעתי שיש בכל אופן לא ממש נתתי שיכנסו אליי ויגעו בי... לא האמנתי שמישהו בכלל יכול לעזור... והאמת לא ממש רציתי לוותר על הדבר שמצאתי... ראשית זה היה פתרון כביכול לקונפליקט של הצורך להיות רזה והצורך לאכול וליהנות. והצורך להרגיש 'נקיה' ושאני 'בסדר'. יכולתי לשחרר דרור את התאווה (היפה בעצם... היום אני יודעת) שהייתה לי לאכול וגם להרגיש שאני בסדר כי לא נתתי לאוכל להיספג בי, כאילו כל האירוע של האכילה לא קרה... ואני יכולה להתחיל מחדש אם אני אבחר בזה... שנית זה פתר לי את הצורך להתמודד וללמוד איך לנהל את חיי בצורה שגם תכבד אותי בעצם וגם תתאים לי. האמת שלא היו לי כלים ובמידה רבה יצאתי לחיים עם הרבה פחדים, לא ממש לימדו אותי גבולות וסמכות טובה מהי, דימוי עצמי מתנדנד, ביטחון מאוד נמוך, חוסר אמון בעצמי ובאדם, חוסר יכולת באינטימיות וחשיפה רגשית בפני עצמי ובפני העולם, לא הכרתי את עצמי, אימפולסיביות, חוסר בגרות רגשית, לא הבנתי אחריות מהי ופחד גדול ממורכבותו של העולם, בני האדם, ועצמי. נכנסתי לבועה הרסנית, האמנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי ואני לא יודעת איך... ולא מאמינה שאפשר. הקאתי בכל מקום אפשרי, בהפסקות ברחתי מבי"ס (אגב סיימתי עם תעודת בגרות) במסיבות עם החבר'ה, באירועים חברתיים וכמובן בבית... 4 פעמים ביום... כל הזמן הפוקוס היה על איך אני אוכלת ומשיגה אוכל... הקאתי בשקיות ניילון בחדר שלי כדי שאמא שלי לא תשים לב, לקחתי להוריי כסף לקנות אוכל... שיקרתי, העלמתי, שיגעתי את עצמי ובעיקר הייתי מופרדת ומוגנת מכל הסביבה והיה מה שתמיד 'יחבק' אותי... מה שקרה שנוצרו לי הרבה יותר קונפליקטים וקשיים בעקבות הפיתרון שמצאתי... הדימוי העצמי רק ירד יותר, תחושות האשמה שאני מסתירה, עושה משהו לא בסדר, השקרים, הבידול החברתי (למרות שהייתי די מקובלת והיה לי חבר כל השנים הללו), ההרגשה הפיזית של חולשה תמיד מנעו ממני דברים, כל הפוקוס שלי לא היה על ההנאה שברגע ובדברים הקטנים של החיים אלא על אוכל והקאות. וכך נהייתי יותר בודדה ורגשית יותר שבורה עם תחושות של פספוס מתמיד. כך חלפו השנים סיימתי תיכון עם בגרות, הלכתי לצבא, וההקאות נמשכו. כל מי שניסה לעזור נעלם... כי זה לא עזר... וזה מה שאימא שלי יכלה לעשות בשבילי... הכוח שרצה את ההקאות כפתרון 'שלט' בי. כתבתי המון שירים לדוגמה שיר מגיל 16: 'שוט בידי ואני מכה עד זוב האדום כ"כ ידי שלי דמי שלי ואף הכאב'
בולמיה ותהליך השינוי
בשלב מסוים סביב גיל 20 הבנתי שאצלי המפתח לשינוי, הבנתי שאני כן רוצה לכבד ולתת מקום לעצמי וכן רוצה ליהנות מהחיים וכן להרגיש חופשייה, כן להיות שמחה, כן לוותר על העקשנות שלי ועל ההגנות ששמתי על עצמי מהפחדים של הבלבול של מה נכון לעשות בחיים...וכן רוצה להבין משהו בחיים האלה. ולנסות להיפתח לחיים... הייתי מיואשת מספיק... הרגשתי במאסר מתמשך ואני הייתי האסירה והסוהרת גם... הבנתי שאם אין אני לי מי לי? ונורא קל להאשים את כל העולם במה שקורה לי אבל לי יש אחריות... אם אני אשים מעט מהאנרגיה שיש לי בכיוון הזה, אפתח עצמי קצת אז אני אמצא פתרונות ואני גם אמצא אנשים/דברים שיעזרו לי, וכך היה... הלכתי לחנויות ספרים וקניתי ספרים על החיים.... חיפשתי אנשים שיעזרו לי, שאלתי שאלות, והתמזל מזלי ופגשתי אדם יקר מאוד בשם טל שעורר בי את האמון, ידידות, אהבה, קירבה, חשיפה רגשית כבוד עצמי והנאה. נפתחתי אליו וההקאות כבר היו היסטוריה, ביום שפגשתי בו בכיתי שעות רצוף בפעם הראשונה... התחלתי לשים משקל של חשיבות על אוכל מכיוון אחר, מכיוון של מה בריא לי, מה טוב לי, מה יפה לי, הייתי טבעונית וצמחונית משך זמן עד ששחררתי גם את זה. הבנתי שאני צריכה להשלים עם אוכל מהיסוד.. כל מה שנכנס לפי קיבל תשומת לב מיוחדת.. התחלתי להכיר לאט, לאט, את הכול מחדש אחרי שנים של ניצול ועיוות מצידי. אכלתי את האדום של העגבנייה, את הריח של המילון והג'ינג'ר, הטקסטורה של הגזר... במקביל הבנתי שתפיסתי מושפעת רבות מכל מני דימויים, והתחלתי לשים לב בזמן האכילה מה רץ לי בראש למשל: דימוי עצמי של שואב אבק, אכילה מהירה חסרת הנאה, מיליון איסורים, חלוקה ברורה של אסור/מותר, אכילה ללא אהבה אלא בשנאה, והתחלתי לפרום... את התפיסות הללו בכל הזדמנות של אכילה ולא להסכים איתם אלא לבחור מה התפיסה/דימוי שאני רוצה להשתמש בו. הבנתי שעליי לפתוח עבורי את כל העולם הרחב הזה של אוכל ולהוריד את כל האיסורים... הבנתי שזה עולם יפה מאוד עם המון חומרים מעניינים, טעימים, ובעצם טהורים ותמימים לחלוטין... שמהם ניתן בעצם ליצור במקום להרוס. פגשתי בפעם הראשונה את ההרגשה של לאכול ולרצות שהאוכל יישאר שם בבטני, פחדתי אבל לא ויתרתי, גם אם המחיר יהיה שאני אעלה במשקל קצת ונכון עליתי קצת ואח"כ מצאתי את האיזון המתאים לי ובעיקר נהייתי שלמה יותר עם עצמי. הבאתי רכות ואהבה בעת האכילה והבנתי שגם עם אוכל כדאי לעשות אהבה כי אהבה זה הציר המרכזי בחיים ללכת בו. משפט שכל הזמן היה מתנגן לי : 'אני רוצה לחיות את החיים במלואם' התגשם לי.. עם התמודדות עם הפחדים, מגבלות, קשיים ומציאת המקום של ע. בעולם הגדול הזה, לחיות, ליהנות, ולממש את מה שאני רוצה ויכולה ללא קשר לשום אדם אחר. בגיל 21 הלכתי ללמוד באוניברסיטה, למדתי חינוך ורציתי לעבוד עם ילדים עם מצוקות, אך הייתי צעירה מבחינה רגשית והיה לי קשה להתמודד ופניתי לכיוון של הדרכה ולימוד במסגרות רגילות. במקביל התחלתי מסע ארוך של היכרות מעמיקה עם עצמי וחיזוק וגדילה, פתיחה והתבגרות, הבנת אחריות, הבנת החיים, ונעזרתי בכל מני אנשים ומסגרות במהלך השנים. מאז אותם ימים קשים של תחילת החיים העצמאיים התבגרתי, החכמתי, נפתחתי, השתחררתי, התרככתי, קיבלתי את המיניות ואת החושניות כמתנה מהחיים ולא כדבר שצריך לדכא אותו או לפחד ממנו והבנתי את התפקיד של כל אחד מאיתנו בחיים, והוא קודם כל לחיות בכבוד ובזקיפות קומה, למצות את החיים, להעיז, לא לפחד מהפחד, ולבחור בחיים בגדול, למצוא את האמון והביטחון שלך בעצמך. בעיות וקשיים יש לאנשים רבים ללא קשר להפרעות אכילה, מסיבות שונות בחרנו אנחנו לבטא את הקשיים בהפרעת אכילה ולא בדבר אחר. אני רואה את הגדילה בחיים כמשימה של כל אדם לאורך כל החיים כי השמיים הם לא הגבול, ולכולם יש הרבה מה לעשות... מי יותר ומי פחות... כל אחד עם המזל של הסביבה/משפחה שבה גדל וצמח ועם מה נולד ועם כוח הרצון שיש לו. בסוף, בסוף מה כל אחד הכי רוצה? אני חושבת שלהיות חופשי ואמיתי, חופשי מההפרעה... חופשי באמת להיות ולחיות פשוט. באהבה ע.
בולמיה והראש הבולמי
נכתב על ידי מ. ממרכז הארץ.)
מי שלא מכיר אותי חושב שהחיים שלי מושלמים. אני נראית טוב, עובדת בעבודה נחשבת, מחוזרת וחברותית. אף אחד לא יודע על האדם השני שחי בתוכי ומכוון לי את החיים.האדם הזה או איך שאני קוראת לו "הדיבוק" יושב לי במוח ואומר לי איך להתנהג, אם אני יכולה לצאת לבלות, מה ללבוש וכמובן מה לאכול. אני בטוחה שמי שחייה עם ה"דיבוק " הזה מבינה למה אני מתכוונת, מי שלא מבין אני אסביר..
החיים עם בולמיה
אני חייה כבולמית כ 9 שנים.בהתחלה זה היה נחמד להקיא כל מה שאני אוכלת ואפילו לרזות. נהנתי מכל רגע. מודה. הבעיה הייתה שלא יכולתי להפסיק והתחלתי להתמכר לאכילה וההקאות. זה הגיע למצב שהתחלתי לפתח שיטות משלי בלי שאף אחד ידע מה קורה בחדר השירותים. זה עבר לזה שכל היום חשבתי מה לאכול ואיך אני לא אשמין מזה. מיום ליום, משנה לשנה ההקאות ובולמוסי האכילה נהפכו לחלק ממני . בשנה האחרונה השלכתי כל דבר על התקפי האוכל כדי לא להתמודד עם כלום.פרידה מבן זוג, ריב עם חברה, ויכוח עם ההורים ועוד. זה היה הכי מהיר והכי נכון מבחינתי.פשוט כל דבר קטן היה מעיר לי את האדם שחי בתוכי, שאומר לי ישר ללכת לעשות התקפה(שכמובן מביאה הקאה).
בולמיה היא כמו דיבוק
הדיבוק שאני בדברת עליו זה השניות האלו לפני ההתקפה שאני מנסה להמנע מזה אבל איזשהו קול לוחץ עלי לעשות את זה. ממש כמו להיות בקריז.אין לי שליטה על הגוף שלי ועל המעשים שלי. אני מסוגלת לאכול סירים , שקיות שלמות של ממתקים, חבילות וופלים! עד שהגעתי למצב שאני לא מסוגלת לחיות ככה יותר. הרגשתי שאני נכנסת לדיכאון יותר ויותר עמוק, וההקאות וההתקפות שולטות על החיים שלי באופן מוחלט. כל פעם שהייתה לי התקפה הייתי נשארת בבית למחרת. הפסקתי לצאת עם בחורים כי התחלתי לעלות במשקל מזה, הביטחון שלי ירד לריצפה והתחלתי להרגיש חסרת חיים. החלטתי לספר לאמא שלי בגיל 25, לפני 4 חודשים, פשוט סיפרתי לה הכל.זה היה קשה אבל כבר לא יכולתי יותר. אמא שלי החליטה לקחת את המצב לידיים (מודה לה על כך), ולחפש לי עזרה. בינתיים מצבי הלך והחמיר, לא יכולתי להעביר יום בלי התקפה או 2 , והיו פעמים שבכלל לא הצלחתי להקיא. הגרון שלי נסתם. התחלתי להשמין ונכנסתי למצב שראיתי את החיים שלי שחורים.התחלתי לחשוב שזה לכל החיים ואין לי מוצא, אני צריכה לחיות עם זה!
בולמיה ואמא שלי
אמא שלי מצאה לי במקרה פסיכולוג שדרכו הבנתי שאני זה לא הבולמיה, אני שונה ממנה, התחלתי להפריד את עצמי האמיתי מבולמיה. הפסיכולוג שעימו התייעצתי ערך הבחנה ברורה ביני לבין אותה ישות שנקראת בולמיה וזה מאוד הקל עלי. תמיד ראו אותי כבולמית וזה לא היה נכון עבורי כי חשתי שהיא - בולמיה – זה ממש לא אני. יצאתי משם עם הרגשה טובה כי אהבתי את צורת העבודה הזו שבה לא מזהים אותי עם הבולמיה. ציפיתי באיזשהו מקום לקבל שיטות לעצור את המחלה הנוראית הזו. אך לאט לאט במהלך הטיפול הבנתי שאין שיטות, אין קסמים ואין פתרונות מידיים. הרי ככה הראש הבולימי עובד- הוא רוצה תוצאה כאן ועכשיו, כמו ההקאות, כאן ועכשיו. בטיפול הבנתי שכן ניתן לנצח את הבולמיה, בתנאי שמזהים את כל צורות הטריקים שלה וכיצד היא מנסה להשתלט על האישיות, אבל זה לוקח זמן. כמו שלא התחלתי אתה ביום אחד ככה היא לא תעלם ביום אחד. כיום בעזרת השיחות וההבנות על בולמיה אני מצליחה לזהות כיצד היא – בולמיה מנסה להשתלט עלי, כיצד היא מנסה לפתות אותי ל Quick Fix – לפיתרון מהיר, בשעה שאני יודעת שאין ממש פתרונות מהירים. אני רוצה בכל כוחי ונפשי להפסיק עם הבולמיה ואני יודעת שמצפה לי עוד דרך ארוכה. אבל אני מעדיפה דרך ארוכה בהחלמה מאשר דרך ארוכה לתהום. אני מקווה שמי שבתוך זה ומזדהה עם מה שכתבתי פה(ואני יודעת שיש הרבה כאלו),אל תימשכו את זה עוד, יש דרך לצאת מזה, לי זה כמעט הרס את החיים. בהצלחה מ. אני מזמין אתכם לכתוב ולשלוח למייל הזה סיפורי התמודדות עם הפרעות אכילה
הסיפורים יכולים לעזור למי שנמצא בדיוק במצב הזה שלכם - מי יודע אולי דרך הסיפור שלכם תוכלו לגעת ולעזור לאחרים
הקליקו על הקישור ושלחו סיפור: הפרעות אכילה - סיפור התמודדות
